משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ג׳:א׳

1 כל הפרק עוסק בכלאי זרעים וירקות. הכלל הוא שאין לזרוע שדה כלאיים; כפי שנראה יש דינים שונים לזריעה של זרע בודד, של שורה ושל שדה, וכמוהן מערכת הגדרות למונחים "שדה" ו"שורה".

2 כלאי זרעים אינם נזכרים במקרא, ודיון עקרוני בשאלת הרכבתם יש בתלמוד הבבלי: "בשעה שאמר הקב"ה 'למינהו' באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן. אם רצונו של הקב"ה בערבוביא, למה אמר למינהו באילנות? ועוד קל וחומר: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקב"ה 'למינהו', אנו על אחת כמה וכמה! מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. בעי רבינא: הרכיב שני דשאים זה על גב זה לרבי חנינא בר פפא, מהו? כיון דלא כתב בהו למינהו – לא מיחייב, או דילמא כיון דהסכים אידיהו – כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא?" כיוון שהסכים הקב"ה לדעתם של הדשאים כאילו כתוב בהם "למינהו" – חולין ס ע"א-ע"ב. שתי מסקנות עולות מהקטע. ראשית, "דרך ירקות לצאת בערבוביה", כלומר דרכו של עולם לזרוע זרעים שונים זה ליד זה. כל ההלכות של חז"ל נועדו למנוע זאת, אך כדי להימנע מהנוהג הרגיל צריך רק להתאמץ מעט ולהפריד בין המינים כפי שנראה במשניות א, ב, ג, ד, ובמשנה ו בהרחקה רבה הרבה יותר. המסקנה השנייה העולה מהקטע היא שהרכבת ירקות אינה אסורה באותה מידה. הראשונים תמהים מהי שאלתו של רבינא, ומתרצים ששאל רק על חוץ לארץ כיוון ששם אין איסור כלאיים. קשה לקבל הסבר זה שכן אין זה רגיל שהאמורא ידבר רק על המצב בחוץ לארץ מבלי להדגיש זאת, מה עוד שמצוות כלאיים חלה גם בחוץ לארץ, ובכך עסקנו במבוא. אין זאת אלא שכלאי זרעים נחשבו לקלים ואולי אין בהם איסור מהתורה, וזו השאלה: האם מי שעבר והרכיב כלאי ירקות לוקה? כלאי ירקות נחשבו, אפוא, לאיסור קל ביותר.

3 הפרק, או נושא כלאי ירקות כולו, הוא אחד מהקשים שבכל המשנה. כמה מהמשניות העקרוניות סתומות, ונפלו בהן לא רק מחלוקות תנאים ואמוראים בסיסיות אלא גם הראשונים עמלו קשה לפצחן ולנסח את תורת כלאי זרעים, ולא עלה בידם. במיוחד קשה היא המשנה הראשונה והשביעית. דומה שאין עיקרון הלכתי אחד שאין בו מחלוקת מהותית על טיבו, כגון כמה יש להרחיק מינים שונים זה מזה, ובאילו מקרים מדברת כל משנה. בעיית ההבנה של דברי הראשונים קשה במיוחד. הם צירפו לפרשנותם איורים, אבל האיורים מאוד לא ברורים, ומי יודע כמה טעויות נפלו בהם. ההסברים שלהם כתובים בצורה קשה ביותר להבנה. קדמונינו לא היו רגילים במחשבה גאומטרית ומתמטית. גם הרומאים בבואם להסביר כיצד נוטעים ביעילות מטע או כיצד מעצבים גדוד חיילים בשורות הסתבכו בהסבר ובחישובים השונים. ברם, אי ההבנה מהותית הרבה יותר. אין כאן רק בעיה של הבנת הנקרא אלא גם של התוכן ושל ההנחות ההלכתיות שאינן לכידוֹת ואינן מבוססות.

4 הרושם הכללי הוא כאילו כל הנושא לא הוגדר במערכת הלכתית שיטתית כבר בתקופת התנאים. אמוראי בבל מיעטו לעסוק בו, להוציא סוגיה אחת במסכת שבת פה ע"א - פו ע"א, וגם בסוגיה זו הלימוד עוסק רק בפרט אחד ואין בידינו משנה סדורה של ההלכה הבבלית. אמוראי ארץ ישראל עסקו כמובן בפרק, אבל לשאלות הבסיסיות אין תשובה בתלמוד. המשניות אינן מנוסחות בחדות ובבהירות הרגילה, יש בהן החלפת מונחים כגון משנה ו וחוסר שלמות. נסתפק בדוגמה אחת. משנה ג מדברת על עירוב ירק בירק, ונוקטת מידות שונות. לא כתוב שם האם מידות אלו הן מידות שדה שמותר לזרוע בו ליד שדה אחר, או שאלו מידות השטח הפתוח הנדרש בין מיני ירקות שונים. זו מחלוקת ראשונים, אבל מעבר לכך המשנה מנוסחת בצורה לא ברורה. שלושה חכמים נחלקים: הראשון קובע רק מידת אורך, השני מידת אורך ורוחב "מילואו", שהוא מינוח סתמי המעיד על כך שלמחבר היה המונח ברור אך עבורנו הוא עמום ודורש פירוש, וחכם שלישי נוקט רק במידת רוחב פרסה, במינוח שבעצם אין לו אח ורע בספרות, ורק בזכות הפרשנות האמוראית אנו מבינים מהו. ההבדלים בין משניות ג, ד, ו אינם כתובים. שלושתן עוסקות בנושאים קרובים, וכבר התלמודים דנים ביחס שביניהם. אך מעבר להצעת פתרון זה או אחר מוזר הוא עצם הניסוח המעורפל.

5 הרא"ש הקדיש לפרקנו פירוש ארוך בעקבות הר"ש ומנסח בתסכול: "בתי כלאים החבאו ממני ונסתרו מעיני ונעלמו ממני עקרי יסודותיה היאך מותר לזרוע מיני זרעונים שהם כלאים בגומה אחת...". בתשובת גאון אחד למשנה א בפרקנו מסכם הגאון המשיב: "כי חלוקים אלו כך צ"ל פתרוני קדמונים אשר נכונו בזאת השמועה. ואף על פי כן מי שחבט בה כמה חבטין ולא עלה בידו כלום. ואנו יש לנו בה קושיין בעיקרי חוקי כלאים שצריכים להיתרץ דבר דבר על מכונתו".

6 אנו עומדים תמהים מול תופעה זו של דעות שונות ומשניות המנוסחות באופן כללי ואין בהן הסבר פנימי לסתירות בינן למשניות אחרות. כל זה תופעה בלתי רגילה בספרות ההלכתית-משפטית של חז"ל. הידע המעורפל שבידינו מלמד אולי על כך שהתחום ההלכתי של הלכות כלאי זרעים טרם הגיע להתפתחות משפטית כיתר תחומי ההלכה. ערפל הידע בפרק רק מבהיר את גדולתה של ספרות חז"ל ביתר התחומים.

7 אנו ננסה לתרום את חלקנו לבירור המשנה בקצרה, ונפנה לפירושי הפרשנים שביניהם נטושות מחלוקות כמעט על כל פרט. עם זאת, מעבר לכול לפנינו תופעה משפטית וספרותית מיוחדת. בנספח למסכת נעמוד על מעמדם של הירקות בספרות ההלכה ובתולדות התרבות בארץ ישראל. נראה שהירקות נכנסו ללוח המזון ולמערכת המשק החקלאי רק בתקופה ההלניסטית. זאת כנראה הסיבה למעמדם המעורער בספרות ההלכה. כפי שנראה, בתקופה שהתגבשו בה הלכות התורה שבעל פה טרם הפכו הירקות למרכיב מהותי בסל המזון, ועל כן טרם גובשו ההלכות העוסקות בהם. ההלכות הקדומות התגבשו ועוצבו מבחינה משפטית וספרותית אי שם בסוף ימי בית שני, ובתקופה זו עדיין היה הדיון בירקות בשלבי הבראשית שלו. בדורות יבנה-אושא, כאשר בכל התחומים ההלכתיים נעשתה עבודת העריכה של החומר הקודם, היו עדיין הלכות ירקות בשלב היולי. שלב זה מתבטא במשנה. בכל התחומים ההלכתיים האחרים אנו מכירים את החומר ההלכתי רק לאחר גיבושו. רק פה ושם אנו שומעים על השלבים של "בראשונה", אבל בכל הנוגע לדיני ירקות בפרקנו אנו עומדים מול השלב הטרום-עריכתי. אנו מניחים ששלב כזה עבר על כל תחום אחר שבת, יום טוב, טומאה וכיוצא באלו, אך בתחומים האחרים יישרה העריכה המאוחרת את הסתירות הפנימיות ומההלכה הקדומה נותרו רק שרידים מעטים, ואילו בפרקנו אנו פוגשים עיבוד ראשוני של אותו מצב היולי. זו עשויה להיות סיבה לעריכה הבלתי מלאה מחד גיסא, ולסתירות, לכפילויות ולשפה ההלכתית הבלתי אחידה מאידך גיסא.

8 עוד בטרם פירוש מן הראוי לעמוד על פרט בשיטתו של הרמב"ם בפירוש הפרק. הרמב"ם מדגיש כמה פעמים "ושמור על אלו העקרים והוא שכלאים אין אזהרה אלא למראית העין לפיכך כשיראה הצמח האחר מובדל הוא מותר ואפילו שהיה סמוך לו". בדרך זו הרמב"ם עוקף את שאלת האחידות המשפטית. אין לפרק כללי הרחקה, אלא הכול לפי הפרשנות הסובייקטיבית של הצופה. אמנם מרכיב מראית העין מרכזי בדיני כלאיים ראו על כך במבוא למסכת, אבל פרשנותו של הצופה תלויה במצב השדה, ועל כן אין בכך כדי לשחרר מהחיפוש אחר הסבר שיטתי ועקיב להלכות שונות. גם הרמב"ם עצמו מודה שלא תמיד עושה המשנה שימוש בטיעון זה. כך, למשל, הוא אומר שניתן לפרש את מחלוקת התנאים במשנה א בהגדרת מראית העין, אבל "אין זה הפרוק בגמרא".

9 שני כללים יסודיים הם: הראשון שיש להרחיק זרע בודד מזרע אחר שישה טפחים, או רק טפח אחד לעיל פ"ב מ"י; להלן מ"ב. הכלל השני הוא ש"ראש תור" של ירק אחד נכנס לשדה ירק אחר לעיל פ"ב מ"ז; להלן מ"ג. הווה אומר, קו התיחום בין השדות אינו בהכרח ישר והשדות אינם מקבילים, על כן מותר שקצה של שדה אחד יהיה נעוץ כיתד לתוך שדה אחר. המסתכל מהצד יבחין מיד שאלו שדות נפרדים ולא שדה כלאיים. במשנה להלן נסביר כלל זה ביתר פירוט.

10 הפרק מברר את האפשרות לזרוע ירקות שונים בצפיפות. ראשיתו בשאלה רֵאלית. בדרך כלל זרע אדם ירקות מועטים מכל סוג. החקלאי שאף שתהיה לו מכל ירק כמות מספקת לביתו, וששדהו יהיה מגוון במיני ירקות רבים. במשק התמחותי כל חקלאי בוחר גידול או שניים המתאימים לשדהו, והוא מגדל את אותו הגידול במטרה למכרו בשוק או להחליף את העודפים עם שכניו. בדרך זו נהגו בגידולי המטעים, וכך היו כפרים שכלכלתם הייתה בנויה על שיווק עודפי שמן או ענבים. בניגוד לכך, משק הירקות לא היה התמחותי. כל חקלאי גידל ירק מועט מסוגים רבים ושוק הירקות היה מצומצם בהיקפו. כתוצאה מכך חולק שדה הירק לחלקות קטנות שבכל אחת ירקות מעטים, ולעתים ירקות בודדים בלבד מאותו סוג. בתנאים אלו התאמץ החקלאי לצמצם את המרחק מירק אחד לאחר כדי לא לאבד קרקע. יתר על כן, לא תמיד גדלו הירקות בדיוק באותה עונה; לעתים הייתה חפיפת הזמן ביניהם חלקית בלבד. על כן מבחינה חקלאית יכול היה החקלאי לזרוע את השדה בצפיפות יתר, ורק ההלכה הגבילה את המרחק שבין המינים השונים. פרקנו משקף מצב זה של זריעה בכמויות קטנות ובצפיפות. עם זאת, המשנה מביאה את ההלכות עד האבסורד במטרה לברר את המוקד התאורטי והעיוני של הדינים השונים.

11 כאמור כל הפרק קשה, ומשנתנו עלתה על כולנה.

12 ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים – הערוגה היא יחידת הזריעה של הירקות, בעיקר, אך גם של גידולים אחרים. הערוגה מוקפת תלולית עפר קטנה ומיועדת להשקאה בהצפה. הכוונה היא שמי האמה יוזרמו לערוגה ויציפו אותה. ואכן, בחלק מהמקורות שנזכרת בהם הערוגה היא מופיעה בהקשר של השקאה, כגון "ערוגה שמקצתה נמוך ומקצתה גבוה לא יזלף מן הנמוך שבה על הגבוה שבה וישקה" תוס', מועד קטן פ"א ה"א; אחד מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי נמשל לערוגה שהיא מקבלת מימיה במדבר אבות דרבי נתן, נו"ב פכ"ט, עמ' 58 ומקורות נוספים שם, הוספה ב לנו"א, עמ' 158; כלה רבתי, פ"ג ה"ב ועוד. כפי שנראה להלן, סתם ערוגה הייתה שישה על שישה טפחים.

13 שישה טפחים הם אמה, אבל חכמים משתמשים לעתים קרובות במינוח "שישה טפחים" במקום ב"אמה" משנה, לעיל פ"ב מ"ז; פאה פ"ג מ"ו; בבא בתרא פ"ז מ"ד ועוד.

14 זורעין בתוכה חמשה זירעונין – ממינים שונים. אמנם משמעות זו איננה מפורשת במשנה, אך אם לא כן מה החידוש בה. אבל אפשר גם שארבעה הזרעונים בצדדים הם ממין אחד, והאמצעי ממין אחר.

15 ארבעה בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע – ניתן לזרוע עד חמישה מיני זרעים שונים באותה ערוגה.

16 משפט זה עורר קשיים רבים ביותר, ורבו בו ההסברים. התלמוד הבבלי אינו מפרש את המשנה אבל אומר שאמוראים נחלקו בה: "אמר רב: ערוגה בחורבה שנינו. והאיכא והרי יש מקום קרנות! אמרי בי רב משמיה דרב: בממלא את הקרנות. וליזרע מאבראי, ולא לימלי מגואי יזרע מבחוץ ולא ימלא את הערוגה מבפנים! גזירה שמא ימלא את הקרנות. – ולא יהא אלא ראש תור ירק, מי לא תנן: היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה אחר – מותר, מפני שנראה סוף שדה! – אין ראש תור בערוגה. ושמואל אמר: ערוגה בין הערוגות שנינו. – והא קא מיתערבי בהדדי והרי הם מתערבים זה בזה! – בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן" שבת פה ע"א-ע"ב. כלומר, לדעת רב ההלכה במשנה היא רק בערוגה מבודדת שאיננה חלק משדה ירקות, ושמואל אמר שמשנתנו היא בערוגה המצויה גם בשדה. ראשונים הבינו שהמחלוקת היא כיצד ניתן לזרוע ירק כלשהו כאשר מסביב יש ירק אחר. בעקבות כך הבינו שזורע חמישה מינים, ארבעה מינים בקבוצות בצדדים וזרע בודד ממין חמישי במרכז איור 31. הם הבינו שהקבוצות בצדדים רחוקות מרחק קבוע מהירקות שמחוץ לערוגה, והזרע בפנים רחוק מקבוצות אלו. למעשה ניכרות בספרות הפרשנית הצעות מספר, האחת שיש להרחיק מינים שונים מרחק שלושה טפחים והאחרת שיש להרחיק טפח וחצי או מעט פחות רמב"ם ואחרים. על בסיס הצעות אלו הוצעו הצעות שונות ומשונות כיצד לפרוש את הזרעים בערוגה, ובספרות מצויים קרוב לחצי תריסר הצעות ושרטוטים על בסיס הנחות אלו. הצעה שלישית מופיעה בתשובת גאון ושם מדובר על הרחקה של טפח בלבד, ולכל מין ירק יש להקצות טפח על טפח. ברם, אם

17 נדרש רק טפח אחד, או טפח וחצי, הרי אפשר לזרוע בערוגה שבאמצע מינים רבים הרבה יותר, כפי שנראה בשיטת רבי יהודה להלן.

18 חריפות רבה הושקעה בפרשנויות הללו, אך קשה להלום אותן. המשנה הבאה מדגישה שבדרך זו זורעים רק ירקות ולא זרעים, מכאן שאין זה הסדר רגיל אלא הסדר מיוחד וחריג ועל כן אין לחפש לו פתרון הלכתי רגיל. יש מהמפרשים שבצד פרשנות זו מודים בכך. כך, למשל, נראה להלן שבמסכת שבת פ"ט מ"ב מובאת דרשה לביסוס ההלכה שבמשנתנו. על בסיס זה אומרים הר"ש והרא"ש שזו גזרת הכתוב מיוחדת, "אי לאו קרא הוי אמינא דאיכא הייתי אומר שיש עירבוב ואסור" רא"ש למ"א. לפי שיטתם, אם זו גזרת הכתוב מיוחדת אין צורך לחפש הנמקה משפטית. הראשונים סותרים, אפוא, את עצמם וזאת מתוך התחושה שההנמקה המשפטית שהם עצמם מפרשים אינה חזקה דיה. אנו איננו יכולים לקבל את ההנמקה של גזרת כתוב משום שהמשנה מודה שהדרשה אינה חזקה והיא לא יותר מאשר "זכר לדבר", על כן אין להשתמש בה כמקור להלכה, ונרחיב בכך להלן.

19 נשוב לשיטת הראשונים המבוססת על התלמוד הבבלי. אנו רואים בדרשה הנמקה משפטית בדיעבד ומתקשים לקבלה, שכן התוספתא אומרת שהלכה דומה חלה גם על הזורע בגומה קטנה שיכול לזרוע בה ארבעה מינים תוס', פ"ב ה"ח, וכן יוצא בפשטות מדין הזורע בתלם ואמת מים להלן במשנה ב. אם כן, הזרעים בפינות אינם כלאיים בזרעים מסביב, וגם אינם כלאיים עם הזרע המרכזי אלא אם כן זו גומה קטנה. זאת ועוד; היכן מצינו את המרחק של טפח וחצי מירק למין ירק אחר, או את המרחק של שלושה טפחים? כל ששנינו הוא שיש להרחיק מירק שישה טפחים פ"ב מ"י; פ"ג מ"ג או טפח אחד, והיא שיטת רבי יהודה להלן פירושנו למ"ג. מכל מקום, הירושלמי אומר במפורש שרבי יהודה של משנתנו מהלך בשיטתו כמו במשנה ג להלן. אם כן, לרבי יהודה נדרש טפח ויש לברר מה דורש תנא קמא, אבל אין מקור למידות הנמוכות של טפח וחצי או של שלושה טפחים. לשיטתו של רבי יהודה הרחקה היא ברוחב טפח אבל באורך מסוים שישה טפחים או עשר אמות – להלן פירושנו למ"ג, ולא טפח על טפח כשיטת הגאונים שהבאנו.

20 על כן יש להלך בדרך שונה, ואותה נבחן להלן.

21 הירושלמי אומר: "אמר רבי שמואל בר סיסרטא, משנים את למד ארבעה. מה שנים את נותן בתחילת ששה ומיצר והולך, אף ארבעה את נותן בתחילת ששה ומיצר והולך. אי איפשר שלא יהא שם נקב אחד פנוי ליטע בו את האמצעית" כח ע"ג; שבת פ"ט ה"ב, יא ע"ד. הירושלמי מדבר לכאורה על שני משולשים הנפגשים בקודקודם. כל אחד מהם צלעו שישה טפחים וגובהו שישה טפחים. בבסיס ניתן לזרוע שני זרעים שונים, שכן המרחק ביניהם שישה טפחים, וכן במשולש ההפוך, ובמרכז מקום מפגש המשולשים זרע חמישי הרחוק מהקודמים שישה טפחים. בירושלמי נאמר ביטוי שאפשר להבינו כהסתייגות מדברי רבי יהודה איור 32א.

22 בשיטה זו אין הסבר לדברי רבי יהודה המתיר לזרוע באמצע שישה זרעונים. ניתן לקיים את דברי רבי יהודה בערוגה רבועה, והוא מדבר על ערוגה שונה מזו של חכמים. הסבר זה כמובן קשה ביותר.

23 על כן נראה לנו שהירושלמי אינו מבאר את משנתנו אלא דבריו הם הסבר למונח "ראש תור" שנזכר לעיל פ"ב מ"ה ושיוסבר להלן. שם פ"ב ה"ו, כח ע"א נזכר הפתרון של מיצר והולך, והוא הועבר אולי לסוגייתנו.

24 אפשרות שנייה לפירוש הירושלמי היא שכוונתו לשני משולשים צמודים היוצרים יחדיו ערוגה ריבועית, כמו באיור 32ב. בין שני המשולשים ניתן למצוא מקום לעוד זרעון אחד. בכל משולש ניתן לזרוע שני מינים, שכן בסיסו הוא שישה טפחים.

25 1 2 1 2

26 5 5

27 3 4 3 4

28 לדעתנו יש להעדיף את פירושו של לונץ שלפיו אין הירושלמי מפרש את ההלכה שבמשנתנו אלא את דרשת הכתוב שבמשנת שבת פ"ט מ"ב. הכתוב אמר "זרועיה" כי על צלע ערוגה של שישה טפחים מותר לזרוע שני מינים לדרשה במלואה ראו להלן. דין ערוגה רבועה הוא כדין ערוגה משולשת, שכן מותר שרוחב הערוגה יהא מיצר והולך. אם כך, הרי שבערוגה רבועה יש מקום לשני משולשים ולחמישה מינים שונים. זו דרשת הכתוב, ולא הסבר כיצד ניתן למקם את חמשת המינים כך שלא יחול עליהם דין כלאיים. אשר להסבר ההלכתי: אין בירושלמי הסבר הלכתי מלא, והפרט היחיד העוסק בכך הוא דברי רבי יונה בהמשך: "אמר רבי יונה עבודה פוגע בעבודה ואין מין פוגע בחבירו לחובשו"; מותר שהשטח שהושאר לעבודת הירק יחפוף את השני, אך אסור שזרע אחד ייגע ממש באחר. שני פתרונות האב שהוצגו על בסיס הבבלי ועל בסיס הירושלמי, ללא הצעתו של לונץ קשים, משום שמשתמע מהם שאכן חמישה מינים בערוגה הם סידור קבוע. כאמור סידור זה דחוק ביותר, אבל מעבר לכך הירושלמי עצמו קובע בסוגיה אחרת בפשטות שאין לגדל חמישה מיני ירקות בערוגה, אלא אם כן הם מאותם מינים קרובים שהם כלאיים זה בזה לעיל ירו', פ"א ה"א, כז ע"א. על כן נזקקנו להסבר המוצע על ידינו.

29 מכל מקום אנו מציעים לפרש בדרך שונה, ואף הירושלמי אולי אינו מתנגד לה.

30 ארבעת הזרעים בארבע הפינות נחשבים כאילו היו שייכים לשדות אחרים, והם ראש התור שלהם, ואילו הזרע באמצע הוא שדה בפני עצמו. לכאורה קשה לשם מה צריך ערוגה של שישה טפחים, הרי גם אם היא של שני טפחים יהא הדין זהה, ואולי אפילו ערוגה קטנה יותר. המשנה להלן מאפשרת לזרוע בפס צר שלושה מינים על בסיס אותו עיקרון להלן מ"ב, ואין צורך ברווח של שישה טפחים. המספר הגבוה יחסית נחוץ להדגמת דברי רבי יהודה, אלא שלהדגמת דבריו די היה בערוגה של שני טפחים שבה ייזרעו שני זרעים, או בזו של שלושה טפחים שבה ייזרעו שלושה מינים. לדעתנו אין השטח של שישה על שישה טפחים אלא ביטוי למציאות הרגילה. במסכת פאה נאמר ששדה החייב בפאה הוא, לדעת רבי טרפון, שישה על שישה טפחים, והירושלמי מסביר שמידה זו נקבעה משום שזה שטח ערוגה פאה פ"ג ה"ו, יז ע"ד, וכן נקבע לצורך הלכות מכירה שערוגה של שישה על שישה טפחים מהווה יחידה בפני עצמה ירו', בבא בתרא פ"ד ה"ח, יד ע"ד. כך גם פורשה המשנה לעיל פ"ב מ"י שמותר לזרוע ערוגות של ירק ממינים שונים זה ליד זה, ובלבד שתהא הערוגה שישה על שישה טפחים.

31 אם כן, סתם ערוגה היא שישה על שישה טפחים. לדעת תנא קמא בערוגה כזאת, ובערוגה קטנה יותר, ניתן לזרוע עד חמישה זרעים, ובערוגה גדולה יותר ניתן לזרוע יותר זרעים. המידה של שישה על שישה טפחים נחוצה גם להדגמת הדין הבא במשנה. לעיל שנינו שיש להרחיק ירק מירק אחר שישה טפחים פ"ב מ"י, אבל כאן הזרעים שבארבע הפינות הם בבחינת ראש תור לעיל פ"ב מ"ז ושייכים כאילו לשדות אחרים. בעל מלאכת שלמה הכיר את פירושי הראשונים, התקשה בהם ופירש בקצרה ובלשון סתומה, ולדעתנו הוא מתכוון לפירוש המוצע. מכל מקום הוא משתמש בהסדר ראש תור, בניגוד למשתמע מהתלמוד בבלי, ופירושו מצטרף למקרים המעטים שבהם סטה פרשן דגול זה מפירוש הבבלי אף שלא אמר כן במפורש.

32 ארבע רוחות – הוא הביטוי המקובל לארבעת הצדדים או הפינות, היה לה גובל גבוה טפח – גובל, כך בכתב יד קופמן וכן בעדי הנוסח הארץ-ישראליים ובמעט עדי נוסח המשקפים את הכתיב הבבלי א, ג5, ז, מ, ס, פ. ב- ג6: "גבל", ביתר עדי הנוסח: "גבול". הכוונה לאותה תלולית עפר המקיפה את הערוגה.

33 זורעין בתוכה שלשה עשר שלשה על כל גובל וגובל ואחד ואחד באמצע – אם תלולית הגובל גבוהה טפח היא יוצרת רשות בפני עצמה. התלולית אינה אנכית לגמרי אלא אלכסונית. על כל תלולית של כל צד ניתן לזרוע עד שלושה זרעים, ובסך הכול שנים עשר זרעים, ובמפלס הערוגה זרע נוסף. תלולית העפר מהווה הפסקה ורשות נפרדת, על כן היא מפרידה בין הזרעים באותו מפלס ומאפשרת לזרוע על גבה בהתעלמות מהזרעים שלידה במפלס אחר, ואחד באמצע הערוגה כפי ששנינו לעיל. גם כאן הערוגה יכולה להיות קטנה יותר, ועדיין ניתן יהיה לזרוע בה שלושה עשר מינים. גם למשפט זה פירושים אחרים ושונים בספרות הפרשנית איור 33.

34 בהלכה זו המשנה מביאה למקסימום את ההפשטה של העיקרון ההלכתי. ראש התור מהווה אישור לעירוב מוגבל של שדות, וכאן מנצלים היתר זה אף שאין כאן שדות או שורות אלא זרעים בודדים. אין ספק שהרואה מהצד יבין שלפניו ערוגה מעורבת, אבל מבחינה תאורטית הדבר מותר.

35 החשבון של המשנה קשה. למעשה החישוב של שלושה מכל צד בעייתי, שכן הפינות נחשבות לשני הצדדים. כאשר יש שלושה זרעונים בכל צד, הרי סך כל הזרעונים הוא 10. על כן נאלצנו להזיז מעט את הזרעונים לפנים הערוגה לאלכסון המדרון של הגובל, ועדיין החשבון קשה. נוכח קושי זה יש בספרות הראשונים גם הצעות אחרות איור 33א.

36 הקושי העיקרי הוא המעשי. זרע דרכו לגדול, הזרעים יגדלו והמרחק ביניהם יהיה פחות משלושה טפחים. חשש זה עולה בהמשך, אך רק לגבי ירק מסוים. כללו של דבר, נראה שהחישוב במשנה הוא כללי וסכמתי, ואיננו מציעים מציאות ממשית אלא חישוב תאורטי, מה ניתן לעשות בתנאים אידאליים איור 33א.

37 לא יטע ראש הלפת בתוך הגובל מפני שהוא ממלהו – כל הדין במשנה אמור בירק רגיל, אבל ללפת ולצמחים הדומים לה דין שונה. ללפת כמו לבצל שורש גדול ועבה שבמשך הגידול מתנפח לממדים גדולים. ראש לפת כזה יבקע את הגובל וייצור קרבה אסורה בין מינים שונים.

38 רבי יודה אומר ששה באמצע – הרמב"ם מסביר שרבי יהודה מתייחס לסיפא. נוסף לשנים עשר הזרעים שעל הגובל אפשר לזרוע עוד שישה זרעונים בשיטת ראש תור באמצע.

39 אם כן, רבי יהודה מקבל את הפתרון של ראש תור, ועליו מוסיף שישה מינים באמצע. כלומר, בערוגה רגילה ניתן לזרוע עשרה מינים. מספר המינים בערוגה עם גובל אינו סתם שמונה עשר, כיוון שלא ברור אילו זרעים עשויים להיחשב לראש תור. אבל אולי ניתן להגיע גם למספר של שמונה עשר מינים, כדברי הברייתא בתלמוד הבבלי.

40 מעתה יש לברר האם ניתן להסביר את הבבלי לשיטה זו: "אמר רב: ערוגה בחורבה שנינו. והאיכא והרי יש מקום קרנות! אמרי בי רב משמיה דרב: בממלא את הקרנות. וליזרע מאבראי, ולא לימלי מגואי יזרע מבחוץ ולא ימלא את הערוגה מבפנים! גזירה שמא ימלא את הקרנות. – ולא יהא אלא ראש תור ירק, מי לא תנן: היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה אחר – מותר, מפני שנראה סוף שדה! – אין ראש תור בערוגה. ושמואל אמר: ערוגה בין הערוגות שנינו. – והא קא מיתערבי בהדדי והרי הם מתערבים זה בזה! – בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן" שבת פה ע"א-ע"ב.

41 רב אומר שההיתר לראות בזרעים ראש תור של שדה אחר הוא גם אם אין שדות נוספים בסביבה כשהערוגה מבודדת. לעומת זאת שמואל סבור שההיתר הוא רק אם אכן יש סביב הערוגה ערוגות אחרות שקצות הערוגה שלנו עשויים להיות ראש התור שלהן. בהמשך אין הסוגיה האנונימית מהלכת בדרך שהצענו ואף שוללת אותה. היא שואלת למה לא ייחשבו הזרעים בקצה הערוגה לראש תור לפי פירושנו הם אכן נחשבים לכאלה, ומסבירה שאין ראש תור במקרה של ערוגות.

42 ההיתר של המשנה הוא בערוגה בודדת. התוספתא אומרת שמותר לעשות "בתוך שדהו ערגיות קטנות של ששה ששה טפחים וליתן לתוכן חמשה מינין" פ"ב ה"ח, אבל אין הכוונה שהערוגות נמצאות זו ליד זו, אחרת אין כאן בבחינת ראש תור, אלא כמה ערוגות כאלו הרחוקות זו מזו. מכל מקום, דרכו של הבבלי מעוררת סדרה ארוכה של שאלות, כגון מה ההקשר של הפתרון "בנוטה שורה לכאן", על אילו שורות מדובר, ובכלל זה נושא הנדון רק להלן במשנה ה וכיצד ניתן להכילו לתוך משנתנו. כאמור, בספרות הפרשנית מועלות הצעות שונות לפתרונות, וידי תשובה המניחה את הדעת לא יצאנו.

43 במשנה ג רבי יהודה מדבר על טפח אחד, שהוא "כדי עבודתו" של ירק. הסברנו שהטפח משמש לשני הירקות משני הצדדים, שהרי כל תפקידו הוא לאפשר הליכת אדם בין הזרעים. אבל ייתכן גם שלפי רבי יהודה צריך שני טפחים בין זרע ממין אחד לאחר, כדי טפח לכל אחד. לפי פרשנות זו משתמש רבי יהודה במרכיב של "מיצר והולך". כלומר, שלושה זרעים נזרעים בצד אחד של הערוגה ושלושה בצד האחר, ולכל זרע "תחום מחיה" שצורתו משולש, בסיסו שני טפחים וגובהו שישה טפחים. שרטוט כזה מציע בעל מלאכת שלמה, וכנראה העתיקו ממשנת רבי יהוסף אשכנזי. אנו מציעים לשקול אפשרות אחרת. דברי רבי יהודה חוזרים לרישא. תנא קמא סבר שבערוגה מותר לזרוע זרע אחד, והמרחק בינם לבין הזרעים בצדדים אינו חשוב, שכן הם חלק מראש התור של שדה אחר. אבל רבי יהודה סובר שגם מראש תור יש להרחיק מעט, ולדעתו כל הרחקה היא טפח אחד בלבד להלן מ"ג, על כן אפשר לזרוע בערוגה כולה רק שישה זרעים. גם רבי יהודה אינו סובר שדי בטפח מרובע אז ניתן היה לזרוע 36 זרעים, אלא שדי בפס מלבני שארכו יידון להלן מ"ג ורוחבו טפח. במקרה זה ה"שדה" הוא הערוגה, והיא מחולקת כביכול לשש רצועות אורך שכל אחת מהן טפח.

44 את רבי יהודה ניתן להבין בכמה צורות. אפשר להבין שרבי יהודה אומר שמותר לזרוע רק שישה באמצע, כלומר הוא איננו מקבל את הפתרון של ראש תור ורואה בצמחים בצדדים חלק מהערוגה. בערוגה ששטחה שישה טפחים על שישה טפחים אפשר לזרוע באופן רגיל שישה מינים. לפי פירוש זה רבי יהודה מדבר רק על הרישא ולא על הסיפא. לפי שיטה זו לרבי יהודה יש דעה שונה גם בסיפא, אבל היא לא נאמרה. לפי ההסבר המוצע דורש רבי יהודה מרחק של שלושה טפחים מזרעון לזרעון, וההצבה של הזרעים בשרטוט המוצע אינה מדויקת.

45 לפי הסבר זה רבי יהודה חולק מן הסתם גם בסיפא, ודעתו שם איננה ברורה, אבל ודאי שהיא שונה מזו של חכמים.

46 אפשר לפרש שרבי יהודה מוסיף על תנא קמא. תנא קמא דיבר על זרע אחד באמצע, ורבי יהודה מקל וסובר שבאמצע אפשר לזרוע עוד שישה זרעונים ממינים שונים.

47 שיטה זו כבר קרובה לדברי רבי יהודה במשנה ג. שם הוא מסתפק בהרחקה של טפח אחד בלבד. אם כך, הרי שבערוגה הנדונה אפשר לזרוע הרבה יותר מינים ב- 36 טפחים מרובעים אפשר לזרוע, תאורטית, 36 מינים. אלא שאין להקשות בדרך זו, שכן גם המקלים הבינו שיש צורך למנוע מראית עין של עירוב, ולא רק המרחק קובע אלא גם החזות.

48 בראשונים מתנהלים דיונים רבים ומוצעות הצעות שונות שממילא הן קושיות, מדוע לא הילכו התנאים בדרך זו. הרמב"ם, למשל, מציע אפשרות של תשעה זרעים ודוחה אותה, שכן בין זרע לזרע פחות מטפח וחצי איור 35א.

49 הדחייה יפה, אבל היא מבוססת על כך ששטח הזרע הוא טפח, וזו הנחה בלתי רֵאלית בעליל. השאלה, אפוא, טובה בהרבה מהתירוץ.

50 הנחת היסוד של משנתנו היא שהערוגה רבועה, אחרת לא היה נאמר שמותר לזרוע בארבע רוחותיה. מבחינה לשונית ניתן גם לטעון ששישה על שישה כוונתו שבסך הכול יש בערוגה 36 טפחים רבועים אך לערוגה צורה גאומטרית אחרת מלבן צר וארוך או משולש. שאלה זו של תחום הלכתי רבוע או מלבני נידונה בנושאים אחרים. כך, למשל, גודל שדה הניתן לעירוב בתנאים מסוימים הוא שבעים אמה ושיריים ותוספת קטנה על שבעים אמה ושיריים, ותנאים נחלקים האם השדה חייב להיות רבוע או שאורכו יתר על רוחבו משנה, עירובין פ"ב מ"ה. אבל ניתן לטעון שיש מקרים שבהם המינוח "x אמות על x אמות" מכוון לסך כל השטח ולא למידותיו החיצוניות, אם כי אין בידנו להצביע על דוגמה לכך, להוציא את הסבר הירושלמי למשנה כפי שהובא לעיל.

51 המשנה במסכת שבת מונה את ההלכה שלנו כאחת מכמה הלכות שיש להן זכר במקרא, זהו מינוח הרומז לכך שניתן למצוא להלכה אסמכתא, אך אפילו הדרשן התנאי אינו רואה בכך מקור להלכה, "אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר" שבת פ"ח מ"ז. לעתים קרובות אנו מפרשים שדרשות אינן יוצרות את ההלכה אלא רק מהוות בדיעבד זכר או מקור השראה, זאת אף שהמקורות מציגים את הדרשה כבסיס להלכה. הדרשה שלפנינו מוגדרת מלכתחילה כרמז בלבד: "מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין ארבעה בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע? שנאמר 'כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח' ישעיה סא יא, זרעה לא נאמר אלא זרועיה" משנה, שבת פ"ט מ"ב. הדרשה אינה פשוטה, וכנראה יש להסבירה באופן זה: לא נאמר כאן "זרעה" בלשון יחיד אלא "זרועיה" בלשון רבים. התלמוד הירושלמי כח ע"ג; שבת פ"ט ה"ב, יא ע"ד - יב ע"א לומד זאת מן המילה "זרועיה" בעלת שש האותיות בגופה. רב חגי אומר שבכל המקומות במקרא שכתוב בהם "זרעיה" הוא מוחק את האות וי"ו, אך בפסוק זה הוא שאל את "רב הונא ספרא דסידרא", הסופר של בית הוועד הבקי במקרא ובנוסחו, ואמר לו שכאן "זרועיה" נכתב מלא. הירושלמי מוסיף שרבי יהודה גרס במקרא "זרועיה" בווי"ו, ובכך סמך לדעתו שבערוגה זורעים שישה טפחים.

52 התלמוד הבבלי שואל: "מאי משמע? אמר רב יהודה: כי כארץ תוציא צמחה – תוציא חד צמחה חד, הרי תרי זרועיה תרי הא ארבע תצמיח חד הא חמשה" שבת פד ע"ב, ומוסיפה הסוגיה: "וקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי מהדדי" חמישה זרעונים בערוגה של שישה על שישה טפחים אינם יונקים זה מזה. אין צריך לומר שדרשה זו בוודאי אינה אלא "זכר לדבר". הסבר הבבלי מוסיף נימוק מעין הלכתי-משפטי, אלא שנימוק זה מוסיף קושי על קושי, שכן אם הכלל הוא שחמישה צמחים יכולים לגדול בשטח של שישה על שישה טפחים אין צורך שהזרעים יהיו דווקא בפינות או שהערוגה תהיה מרובעת, ובכלל "כלל" זה עומד בניגוד לכך שיש להרחיק ירק מירק שישה טפחים.

53 הסברנו את המשנה בדרכנו שהיא אחידה ומאפשרת להבין גם את המשניות הבאות. בספרות הראשונים יש פירושים רבים וקשים, הצבענו על הבעייתיות ולא נרחיב בכך.

54 מכל מקום, פירשנו שבערוגה רגילה אין לגדל חמישה מינים אלא בהסדר המיוחד המבוסס על "ראש תור". כל זאת בניגוד למה שהבינו ראשונים בתלמוד הבבלי, ובמידת מה גם בניגוד לירושלמי המסביר שבערוגה כזאת מותר לגדל חמישה מינים.